<h1>רבינו יהודה עניו (ריבב"ן) — מו"ק</h1>
<h2>דף טו.</h2>
[מו"ק י"ב ע"א] אין מרביעים בהמה בחולו של מועד. שחשובה מלאכה. וגם בבכור ובפסולי המוקדשים אע"פ שנפדו, דבבכור כתיב [דברים ט"ו] לא תעבוד בבכור שורך, ובפסולי המוקדשים דרשינן [בכורות י"ד ע"ב] תזבח ולא גיזה, וה"ה בעבודה אסור. והוא שקדם הקדשן את מומן, אבל קדם מומן להקדשן מותר בגיזה ועבודה כדאיתא בבכורות פ"ב [ט"ו ע"א].
<h2>דף לד:</h2>
[מו"ק י"ג ע"א] צרם אוזן בכור. פגם באוזן במקום שעושה בו מום. דכתיב כל מום לא יהיה בו (מום) ודרשינן [ביצה כ"ז ע"ב] לא יהיה בו מום, ויש בו איסור דאורייתא. שלא ישחט על אותו המום עד שתפול בו מום אחר ופלוגתא בבכורות [ל"ד ע"א] אבל מלאכת חולו של מועד מדרבנן והני קראי דמייתי בחגיגה פ"ב [י"ח ע"א] אסמכתא בעלמא מכר לעבדו לגוי קנסו בנו אחריו. שיפדנו עד מאה בדמיו, כדאמרי' בגיטין בהשולח [מ"ד ע"ב] משום דמפקיעו ממצות, שעומד בין הגוים שמכרו להם. פיס'. או לצורך המוכר שאין לו מה יאכל. אע"פ שא"צ ללוקח. אין מפנין מבית לבית. דאוושא מילתא במועד. אבל מפנה הוא. לבית שבחצירו, דלא אוושא מילתא. מסלקין אותן לצדדין. ולא יפנהו לאשפה. ואם נעשית כרפת בקר. החצר, מרוב זבל, שאינו מועיל לסלקו לצדדין. הכרר. אותו שעושה כר או כסת למכור. וי"ג כד מבית הכדר, מוכר כדים, וראוי להשתמש בהן במועד. פיס'. הקציעות. תאנים יבשים. מכסין אותן בתבן, אם רואה שהגשמים ממשמשין ובאין. אף מעבין. פליגי בגמרא, י"א לכסות בהן תבן וקש בעובי, כלומר הרבה. וי"א שעושין אותן כמין כרי, שלא ירדו המים אלא למעלה. הדשושות. דוששי חילקא טרגיס וטונסי. והגרוסות. גריסין של פול. הן החמירו על עצמן. שלא לעשות כל עיקר. פותח ונועל כדרכו. מפני הסטיו אינו נראה הפתח שלו. קרופייתא. מוכרי בשמים שאינן יודעין אם יצטרך להם, לפיכך לא לקחו קודם המועד. אבל פירות ידע דצריך להם.
